רִמּוֹנִים / מֵאִיר שַׁבְּתַאי מַזַּר

יָדַעְתִּי

כִּי בַּבֹּקֶר אֶחָד מוּפָז כְּזֶרַע גָּד,

הַגּוֹלֵשׁ וְשׁוֹטֵף מִמּוֹרְדוֹת הָרֵי גִּלְעָד

בְּגִלְדֵי שֹׁהַם וּמוּסָרוֹת -זָהָב עֲבוֹתוֹת,

אָקִיץ,

וְחֶצְיִי אֵינֶנּוּ לְצִדִּי.

רְאִיתִיךָ בְּקוּמְךָ,

הִתְעַרְטַלְתָּ מִן הַמְּעַט – חָמַקְתָּ מִמֶּנּוּ בִּשְׁפִיפָה,

נָטַלְתָּ  אֶת סוּדָרְךָ, סֵפֶר זיכרונות וַעֲטִיפָה,

נָשַׁקְתָּ אֶת מִצְחִי אֲרֻכּוֹת וְהוֹסַפְתָּ בְּלַחַשׁ:

יָדַעְתָּ כִּי אֵלֵךְ. לֹא סוֹבַבְתִּיךָ בְּכַחַשׁ.

לֹא טָרַקְתָּ אֶת הַדֶּלֶת, אֲבָל יָדַעְתִּי

כִּי עָבַרְתָּ אֶת הַסַּף – אֵינְךָ עוֹד בְּבֵיתִי.

יְחֵפָה פָּסַעְתָּ אֶל צינת הַבֹּקֶר, נוֹשֶׁמֶת דְּרוֹר,

לִנְדֹּד מִקֵּן אֶל קֵן, לְהֶמְשֵׁךְ אֶל הָאוֹר.

בְּגַנִּי אֵין שַׁעַר,

אַל תְּבַקְּשִׁי אֶת מַפְתֵּחַ הֶחָצֵר.

לְשׁוֹאַת שֶׁאִי עֵינַיִךְ אֵל פִּרְצָה בְּגֶדֶר.

כָּל גְּדֵרוֹתַי - רְבִידֵי רִימּוֹנִים אֲדֻמִּים כְּדַם!

קִטְפִי לְךָ צֵידָה לְדֶרֶךְ וּצְאִי בַּעֲדָם.

הֵן שְׁנֵינוּ יָדַעְנוּ זֹאת.

עַל כֵּן נְטַעְתִּיךְ בְּיַעַר חֲלוֹמוֹתַי הַנִּשְׂגָּבִים,

בְּבֵית גְּנִיזוֹת תְּפִלּוֹתַי ומאווי הַנַּעֲלַיִם,

בִּצְרוֹר בְּלוֹם שֶׁגּוֹרָלוֹ בְּרָקִיעַ נֶחְתַּם.

הַלָּלוּ לֹא יַעַבְרוּ  פֶּה לְעוֹלָם.

אֵינֶנִּי מִיֵּצֶר,

צַעַר, כְּאֵב וָכַעַס מִמֶּנִּי וָהָלְאָה.

רַק עֶצֶב דּוֹלֵף, מְטַפְטֵף מִידֵי לַיְלָה,

וְהוּא מַזְלִיף זִכְרוֹנוֹת אֲדֻמִּים כַּשָּׁנִים,

עֲלֵיהֶם צוֹמֵחַ פַּרְדֵּסִי, פַּרְדֵּס הָרִימּוֹנִים.

 המתנה

“האומר אתה לשתוק על מה שעשה הילד?” כך אמרה אימא לאבא, בשובו

עייף מיום עבודה מתיש מזריחה עד שקיעה, כשעל כתפו תלוי ארגז הברזל

הכבד המכיל את שלל כלי הסיתות.

אבא, מופת לסבלנות ומתינות, לא היה מן הנחפזים להשיב, וכל תגובה

נמהרת הייתה ממנו והלאה. כל מילה יש בה עוצמה בל תשוער, כוחות הרס

ותנופת בניין, אם נאמרה ללא מחשבה במקום ובזמן. לדידו, “החיפזון מן

השטן” לא היה סתם פתגם מן הפה ולחוץ, אלא תמצית תורת חיים שאותה

יישם יום-יום ושעה-שעה. כך עם עצמו, וכך עם זולתו. דבריו היו נאמרים

תמיד בנחת, דיבור של מספר אמן - וכזה הוא היה. לא הייתה לנו שעה יפה

יותר משעת הסיפור הקבועה בליל שבת, לאחר הסעודה. אנו מכורבלים

ודחוקים שניים-שניים במיטה בחדר היחיד, להבת העששית מרצדת, ואבא

מפליג במרחבי הסיפור בקולו הרגוע, שלוותו משרה רוך על המילים, והן

מזדחלות אל בין השמיכות בליטוף ממכר, עד שעינינו נעצמות.

כשאבא, כהרגלו, שאל לשלום אימא, החמיצה היא את פניה:

“יום כזה לשונאינו!”

“ישתבח הבורא ויתעלה היוצר, למה, מה קרה?”

“תשאל את הבן שלך, הרי הוא לפניך, רובץ כשה תמים.”

אבא הביט בי, הנהן, קמץ את שפתו התחתונה בין האצבע לאגודל, חפן את

סנטרו ושפשף קלות את זיפי זקנו - כך היה מנהגו כשנצרך לאתנחתא - ואז

פנה בלי אומר לטפל בארגז הכלים; בדק את האיזמלים אחד לאחד כפי שלא

עשה זאת מעולם במעמד הזה, מחה את האבק מהזוויות וסרט המדידה, הידק

את ידית הפטיש והמקבת, ואז נשא אותו למקומו הקבוע במחסן, שם האריך

את שהותו במתכוון. כשחזר, מיד נתקל היישר במבטה החמור של אימא.

לגדל מניין ילדים - אין זה עניין של מה בכך! בצמצום וללא סעד, חדר

אחד, סוכה רעועה ומטבחון מאולתר. מהבעת פניה הרצינית של אימא הבין

כי תמרוני הסחה לא יצלחו, ואז מיד הרצין גם הוא והקשיב לה ברוב קשב,

בעת שסיפרה בפרטי פרטים וצבעה בשחור משחור את המעללים שעליהם

אסור שתהיה מחילה בלי שהילד יבוא על עונשו.

“אני אומרת לך שאם לא תלמד אותו לקח שלא ישכח אותו במהרה - מחר

אני לא נשארת בבית. או אני או הוא.”

כך, במפורש, הניחה לפתחו דילמה לא פשוטה, לבחור ביני ובין אימא!

איך מורידים את אימא מהעץ הגבוה שאליו טיפסה? ארשת הפנים של אבא

הייתה חמורה מתמיד כשפנה אליי.

“נכון מה שאימא מספרת?” הייתה זו שאלה רטורית, כי לא יעלה על הדעת

שאבא יטיל ספק בדבריה של אימא. לכן לא עניתי, רק השפלתי את מבטי,

ואבא הוסיף: “אינך עונה, סימן שאתה מודה כי הכול אמת לאמיתה.”

אבא שב לדוש ולחקור באותו מעשה שובבות שהעלה את חמתה, מתעמק

בפרט זה ואחר, ואגב כך מפנה לעברי מבט חמור סבר ללא מילים. אין הוא

חולק עליה, ולו ברמז. ככל שהיא תוסיף ותפרוק ממטען כעסיה, כך יקל

להפיס את דעתה. אבל אימא בשלה, אין די באזהרה ככל שתהיה חמורה.

מהורהר, מדדה לעבר המחסן וחוזר עם חבל ומקל, אני מתבונן כיצד הוא

בודק את חוזקו של החבל, מותח ומנער. בקצה החבל יש קשר ישן, ואבא קופץ

עליו כמוצא שלל, מנסה להתיר אותו, תוך שהוא מגניב מבטים לעבר אימא,

מצפה לרמז כלשהו של התמתנות, אבל פניה של אימא נשארים חתומות.

עכשיו זמנו של המקל להיבדק בתשומת לב. בשלב הזה, התרגיל לרוב היה

מצליח, ואימא הייתה עוצרת ומחלצת הבטחה להתנהגות טובה. איני זוכר מה

היה אותו מעשה נורא שבשלו הגיעו הדברים לידי כך, אבל הפעם אימא הייתה

קשוחה כצוק, ואבא קשר לי את הרגליים, כדרכו, במתינות ומבלי להיחפז,

ואין לי ספק שבאותה שעה חש באחת משישים מתחושתו של אברהם אבינו

העוקד את בנו, ובליבו פילל לשמוע: “אל תשלח ידך אל הנער”. הנס לא קרה,

אבא סיים את העקדה ולקח את המקל בידו. הוא בדק שוב את חוזקו, החליק

עליו בידו, ושינה את האחיזה, פעם מקצה זה ופעם מהקצה האחר. שקט, אף

לא ניד עפעף מכיוונה של אימא. זהו, הגיעה העת להניף את המקל. מעולם

לא ראיתי את אבא ותוכו כה ממורטט, כבשעה שהרים את ידו נכון לחבוט.

“אתה הולך להרוג את הילד?” נזדעקה אימא לפתע, וחצצה בין שנינו.

“יגער ה’ בך השטן!” סינן אבא והתיר אותי. הוא, שמימיו לא הוציא קללה

או שבועה מפיו, זקף את כל הכעסים, הרוגז, השנאה וכיוצא באלו מידות

רעות, למעשיו של השטן. הוא המסית והמדיח לכל הרעות המתרגשות. בכל

פעם שרגשות ממין זה היו מאיימים לפעפע בו, החניק אותם באיבם, בבקשה

מאת ה’ שיגער בשטן המשטין שאינו חדל למקש את דרכי חיינו יום-יום

ושעה-שעה.

אם ששת ימי השבוע הם חול ויום שבת קודש, הרי שליל שבת הוא קודש

קודשים. שעה קלה לפני שקיעת החמה, שובתת כל פעילות, אימא מדליקה

את הנרות, וצעיף שבת המלכה יורד ועוטף את הבית. משובו של אבא מבית

הכנסת ועד לאחר הקידוש, לא היה מוציא דבר חול מפיו. לאבא הייתה סבלנות

מופלגת למשובותינו באשר הן, אבל בשעה המיוחדת הזו, נזר השבת, לא היה

מקום לקלות ראש. לא זכורה לי העילה, על מה ולמה אחי ואני קנטרנו איש

את אחיו ביום ההוא. ההקנטות החלו עוד בבית הכנסת ונמשכו בבית. די היה

ברמז מאבא כדי שנחדל, אך כמעט מיד חזרנו לסורנו. עמדנו סמוכים זה לזה

ושרנו את “שלום עליכם”. לפתע התפתיתי לצבוט את אחי, והוא החזיר לי

באותה מידה. אבא זיכה אותנו באחד ממבטי התוכחה שלו, אבל מעשה שטן -

יצר הרע גבר, ואני המשכתי. אחי צעק “די!” ואני צחקתי, ואבא הפסיק לרגע

את הקידוש והביט בנו. כמנהגנו בסיום הקידוש, כל הילדים בהתאם לסדר,

מנשקים את ידי אבא ואימא. אחי הבכור ניגש, נשק את ידו של אבא, נטל את

הגביע מידו והעבירו לאימא. כשהגיע תורי, נטלתי את ידו וקירבתי אותה לפי,

אבל אבא משך אותה וסטר לי על הלחי סטירה הגונה.

סטירה זו הייתה היקרה מכל המתנות שהעניק לי אבא בימי חיי.

מאיר שבתאי - מזר )פפה(
מתוך הספר "ילדות באור הצל"